מדיטציה ,מאמרים , כתבות
מאמר קודם מאמר הבא
שלח לחבר   גרסת הדפסה
בבית של ההורים שלי יש הרבה עצים. יש עצי נוי, וגם עצי פרי. האביב זו העונה של פירות ההדר, והעצים כורעים תחת כמויות הפרי. עץ הפומלה פורח וממלא את החצר בריח של פריחת הדרים, וליים, לימון ותפוזים סיניים, מקשטים את העצים בצבעים צועקים של ירוק-צהוב וכתום זרחני. מזל שאפשר לעשות מהם ריבות וליקרים.

עמדתי ליד עץ התפוז הסיני עם אבא שלי. הענפים שלו כפופים, והעץ ממש כורע תחת עומס הפרי, מתחנן: "קחו. רק תקטפו, תורידו מעליי את המשקל הזה". אמרתי לאבא שלי: "צריך לקטוף את הפרי. לאכול, לחלק, לעשות ריבה, צריך לעשות משהו. זה פוגע בעץ שלא מורידים ממנו את הפרי, ואם נוריד- יהיה עוד".

ואז קלטתי את זה.



כי האדם עץ השדה



העץ לא בוחר למי הוא נותן את הפרי שלו. הפרי גדל, והעץ נותן אותו למי שהוא רוצה. והיופי הוא, שככל שמורידים יותר פירות מהעץ- לעץ יש יותר אנרגיה להשקיע בפירות חדשים. העץ רוצה שניקח ממנו את הפרי שלו, זה עושה לו טוב. קראתי פעם על משהו שקוראים לו "חוק השפע", שאומר את אותו הדבר- ככל שאתה נותן יותר, ככה יגיע אליך יותר. כתבו שם שאנשים לא מבינים שכסף גם מציית לחוק הזה, וככל שנוציא ממנו יותר- ככה נקבל יותר; שכסף לא אוהב להיות תקוע, ושאם תוקעים אותו (שומרים ולא מוציאים, ולא דיברו על חיסכון, אלא על סוג של קמצנות) הוא נהיה תקוע ולא זז יותר. אנשים אומרים: "שאחרים ילכו לפי החוק הזה ויוציאו, ואני ארוויח ויהיה לי יותר". לא עובד.

אבל העניין הרבה יותר עמוק מזה. כסף זה חשוב לחיים וטוב שיש ממנו, אבל הוא לא הפרי האמיתי של בני האדם. יש לנו פרי אחר, שאי אפשר לקנות בכסף, וגם הפרי שלנו עובד לפי אותו הרעיון. אנחנו קוראים לפרי אהבה.

הפירות הבשלים שיש על העץ יורדים בקלות, העץ לא מחזיק אותם בכוח. וכשקוטפים את אלו, העץ יכול לתת יותר אנרגיה לפירות שעדיין לא הבשילו. גם הפרי שלנו מתנהג באותה הצורה- אנחנו יכולים לתת אותו לכל אחד, וככל שניתן יותר מהאהבה- תהיה לנו יותר אהבה לתת. אהבה היא כמו כושר, מי שמתאמן יותר- יש לו יותר כושר. אף אחד לא חושב: אני לא אתאמן כי זה מבזבז לי את הכושר. אבל בכל מה שקשור לפירות, האנשים קצת שכחו איך הפירות שלהם גדלים.



תולעי המחשבות



לפעמים, אם לא שומרים על העץ ממחלות ולא מורידים ממנו את הפרי עלולה לתקוף את העץ מחלה. תולעים שעולות על העץ, אוכלות את הפרי ואז ממשיכות פנימה, לליבה. ולאט לאט, התולעים מכרסמות את העץ מבפנים. שנה אחרי שנה, העץ נותן פחות פרי ובאיכות נמוכה יותר, עד שיום אחד כשמגיע האביב- העץ כבר לא מלבלב, וכל מה שנשאר מהצמח החי הוא רק גדם אפור אחד וזיכרונות.

גם לאנשים יש תולעים, שמכרסמות להם את הליבה. יום אחרי יום, דקה אחר דקה, תולעים של מחשבות שליליות מכרסמות כל חלקה טובה בליבה הפנימית של האנשים. והתולעים מכרסמות את הראש ואת הרגש הפנימיים, והאהבה הפנימית היא הראשונה שנפגעת. הראש נהיה חלול וקהה, והרגש הופכת להיות אפורה ומדוכאת. והאנשים ממשיכים לחיות, עובדים, אוכלים, הולכים לישון בלילה וקמים בבוקר ונדמה שהכול נשאר אותו הדבר. אבל כשמגיע אביב- אין תחושה של לבלוב ופריחה, יש רק קהות אפורה ומרה.

הבשורה הטובה היא שיש תרופה, ולכל סוג של תולעת (בהתאם לעוצמתה ולזמן החשיפה) יש את התרופה שמתאימה לה. יש מי שלא סבל מהתולעים הרבה זמן והתרופה שלו יכולה להיות קצת לכתוב, לצייר, לטייל, לאמץ כלב או להתנדב פעם בשבוע במרכז הקהילתי. ויש כאלה שכבר מילדות יש להם תולעים, תולעים שקיבלו בירושה מההורים; ובמקרים כאלו התרופה תהיה עוצמתית יותר. ולא תמיד התרופות נעימות, כי התולעים לא רוצות ללכת, טוב להן בליבה שלנו, נעים וחמים והן יכולות להתרבות ואפילו לעבור למישהו אחר. תהליך השחרור מהתולעים הפנימיות יכול להיות ארוך, כואב לפעמים ולא תמיד נחמד.

אבל יום אחד קמים בבוקר, ועל הענפים שנדמה היו שמתו זה מכבר, מגלים ניצנים של עלים, והמקום שנדמה היה כעקר ונטול חיים, מלבלבת פריחה רעננה.

--------------------------------------------------------------



מאת:קים  
דוא"ל:לחצו כאן לשליחת אימייל
קישור לאתר:http://local-blog.co.il/?p=6210
מאמר קודם מאמר הבא
שלח לחבר גרסת הדפסה
חזרה לעמוד